במסגרת יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים שיצוין בשבוע הבא זו השנה השנייה בה משפחות הקורבנות קוראות לציבור הרחב לעלות יחד איתן לקברי הנרצחות. נינה גלן, תושבת פסגת זאב שבתה איריס גורליק וסילייב נרצחה על ידי בעלה לשעבר, מגדלת מאז שניים מילדיה וקוראת לציבור: “עלו אתי לקבר בתי כדי למנוע את הרצח הבא”.
יום הזיכרון לקורבנות האלימות כלפי נשים יתקיים השנה במתכונת הנהוגה בימי זיכרון דומים: משפחות הקורבנות תעלנה לקברי הנשים שנרצחו והן קוראות לציבור הרחב להצטרף אליהן, לשמוע את סיפורן, לעורר מודעות ולממש את צוואתן – להמשיך במאבק בעיקר על חיי הנשים שעדיין ממשיכות לחוות אלימות וסכנה תמידית לחייהן.
העלייה לקברי הנרצחות תתקיים ביום שישי, ה-2.2.2018, בשעה 10:00, הר המנוחות בירושלים.
‘ארגון משפחות נרצחים ונרצחות’ בשיתוף תנועת ‘כל הנשים’ פועלים יחד להמשיך בדרכן של יקירותיהן ולתת קול ופנים למספרים שרק ממשיכים לגדול – 133 נשים נרצחו בשבע השנים האחרונות, מתוכן 14 בשנה האחרונה, ביניהן: מיה גורן, מיכל חלימי, חנאן אל- בחירי ודור כרסנטי.
רק לפני חודשיים ציינו את יום המאבק הבינלאומי לאלימות נגד נשים, אולם משפחות הקורבנות ונשים רבות סבורות כי לא די בו כדי לעורר שינוי וכי ראוי להגדיר יום בשנה כיום זיכרון לאלפי נשים בישראל שנרצחו וספגו אלימות קשה.
לרה צינמן, יו”ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שבתה גנית נרצחה בדקירות סכין על-ידי סטודנט אמריקני שסירב להכיר בכך שהיא נפרדת ממנו: “רק באמצעות שמיעה של סיפורן האישי של הקורבנות אכזריות של מקרי הרצח תוכל לחלחל לתודעה הציבורית. ארגון משפחות נרצחים ונרצחות סבור כי הפיכתן של אותן הנשים למקרי רצח, דיבור במספרים והצגת נתונים סטטיסטיים המראים על עלייה מדי שנה במספר הנשים שנרצחו, גורם לציבור לדבר על התופעה שיש למגר ולשכוח את הנשים עצמן, טרם הפכו למקרים ומכאן גם מונע התמודדות אמיתית עם האלימות כלפי נשים באופן שיתורגם לחוקים וצעדים ממשיים שיגבירו את האכיפה והענישה של רוצחים ובכלל גברים הנוקטים באלימות כלפי נשים”.
גנית צינמן, רויטל אטיאס (אמזלג), איילה דמתי, שגית עוזרי, לימור רימוק, שלומית עלקובי, מיטל פיטי, מירי קליין, ענבל סורקין, איריס גורליק וסילייב, שושנה שרעבי (חוטה) ספק אם השמות הללו זכורים למישהו, אבל באם נתאר את מקרי הרצח המזעזעים בהן נלקחו חייהן, סביר להניח כי אלו יישמעו מוכרים וחקוקים היטב בתת מודע של האנשים.
כזה הוא המקרה של איריס גורליק וסילייב ז”ל שנרצחה ב-2013 כשהיא בת 39, על-ידי בעלה לשעבר זאב גורליק ואשתו אולגה. אלו השחיתו את גופתה לאחר שהכניסו אותה לתוך חבית סודה קאוסטית. הרוצח הורשע ברצח ונידון למאסר עולם בהסדר טיעון. אולגה הורשעה בסיוע ברצח ונידונה ל-15 שנות מאסר. נינה גלן, אמה של איריס המגדלת מאז שניים מילדיה ותעלה לקברה ביום הזיכרון מסבירה: “עברו כמעט חמש שנים מאז הרצח. אני לא צריכה יום זיכרון כדי לזכור את הבת שלי, אני רואה אותה בעיניים של הנכדים שלי- הבנים של איריס כל יום. החיוך שלה ושמחת החיים שלה הם משהו שאי אפשר לשכוח, והייתי רוצה שיזכרו אותה לא רק כמקרה רצח, אלא כאיריס שאהבה את מה שהיא עושה, אם כרכזת בכירה במשרד החינוך, אם כאמא לשלושה ילדים מקסימים וכמי שדוברת שלוש שפות שידעה להתבטא בהן כל-כך טוב וכתבה שירים. וכמי שיכלה להמשיך לעשות עוד כל-כך הרבה דברים, אבל היא אפילו לא הספיקה לחגוג את בר המצווה שתכננה בקפדנות לילד הבכור, שהיום כבר בן 17, כי חייה נגדעו שלושה חודשים לפני כן. אני רוצה שיעלו אתי אנשים שאני לא מכירה ושאיריס לא הכירה ויצעקו אתי בקול גדול את הזעקה ש’לא נשכח את איריס, שלא ניתן לרוע לנצח ושנעשה הכל כדי למנוע את המקרה הבא”.
חזרתן של תמונות פניהן של הנרצחות לתודעה הציבורית מדיי שנה, בשילוב מפגש עם המשפחות ועלייה לקברי הקורבנות, יחזקו את ההבנה כי הרצח הבא עלול לקרות בכל בית בישראל ובאותה המידה יכול להימנע.
“יום המאבק לאלימות נגד נשים אינו מספיק והוא לא מצליח להדהד את קולן של מי שחייהן נגדעו בטרם עת”, מסבירה לרה צינמן. “החלטנו ליזום יום זיכרון ולהמשיך להיאבק בשתי חזיתות – להמשיך לדאוג שכל אחד מהרוצחים יירקב בכלא ולהיאבק על המודעות הציבורית כדי למנוע את הרצח הבא. אנחנו לא צריכים את היום הזה כדי לזכור, אבל הציבור כן, ואנחנו זקוקים ורוצים שהציבור הזה יצטרף אלינו ויעלה איתנו לקברים כדי למנוע מעוד נשים להיות קבורות באדמה. זוהי גם שעתם של כל אותם חברי וחברות כנסת ונבחרי הציבור הטוענים לכתר המאבק באלימות נגד נשים, להצטרף אלינו”.